כבשים וקיפודים בקטע אירוני ומודע לעצמו

קיקוריקי, סרט המבוסס על סדרת טלוויזיה מצליחה וגיבוריו הם טלה, קיפוד וינשופה שמגיעים לעיר הגדולה מחור נידח כדי להילחם ברשע, נראה בהתחלה תמים, נאיבי ומטופש. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שההנחות האלה מעידות יותר על הצופה מאשר על הסרט, שמתגלה כ… די חמוד, במובן הטוב של המילה ואפילו כבעל מידה לא מבוטלת של מודעות עצמית.

כבעלי משנה סדורה שעל פיה לא רצוי ואפילו בעייתי לחשוף ילדים לתכנים שמיועדים למבוגרים יותר, וכאוחזים באמונה שדברים כאלה נעשים לרוב כדי לספק צורך של ההורים (כן, גם הרצון להגיד לגננת, "יהלי קצת השתעמם מ'זיכרון דברים', אז עברנו להקריא לו את 'החיים כמשל'", הוא צורך), אנחנו מועדים יותר לטעויות מהסוג ההפוך. כלומר, סביר יותר שניקח בן חמש להצגת פנטומימה לגיל הרך מאשר שניקח בן שלוש להפקה של מקבת, למשל. כך או כך, הרגעים שבהם אתם מגלים שעשיתם טעות והגעתם להופעה או סרט לא מתאימים הם מהרגעים המצערים שעדיף להמעיט בהם ככל האפשר.
זו בדיוק הסיבה שהדקות הראשונות של הצפייה בקיקוריקי, סרט שלדברי המפיצים מיועד לגילאי ארבע עד שמונה, היו, איך נאמר, רוויות מתח. למראה גיבורי הסרט, קיפוד וטלה בעלי מראה נאיבי וטמבליות חיננית, נמלא הלב בדאגה מכרסמת. הצצות חשאיות לכיוונו של בן השבע המתוחכם שבהה במסך במצח מכווץ ומבשר רעות לא עזרו במיוחד. גם הוא, כך נראה, לא הבין למה הוא נלקח לסרט הזה במקום אחיו הקטן. באותן דקות ראשונות מגלים הצופים איך עולמן של הקיקוריקי, חיות תמימות שמתגוררות באי משעמם מאוד, משתנה ביום שמתגלגלת לידיהם טלוויזיה וחושפת אותם למה שמתרחש בעולם, או לפחות למה שמתרחש בטלוויזיה. בערך בשלב הזה מתפוגג החשש ש"קיקוריקי" הוא עוד סרט טיפשי שבו חיות חמודות עושות דברים חמודים, נתקלות בבעיות חמודות ומוצאות להן פתרונות חמודים, ומתגלה שלסרט החמוד עם החיות החמודות דווקא יש סיפור, והוא בכלל לא חמוד. כלומר, "לא חמוד" במובן הטוב של המילה.

סתומים וחינניים. קיקוריקי

סתומים וחינניים. קיקוריקי


כי העולם שנגלה לעיני הקיקוריקי בטלוויזיה הוא עולם שיש בו גיבור אחד ויחיד, לוחם בפשע עשוי ללא חת ששמו לוסיין. האנושות כולה עוקבת בעניין אחרי מלחמותיו באויבו השטני, ורואה איך תוך כדי מאבק הוא סופג עוד ועוד מהלומות מידיו של הגורל חסר הרחמים. הקיקוריקי מוכי ההערצה שזה עתה נחשפו לקיומו של לוסיין מקבלים ללא היסוס את ההחלטה המוסרית היחידה שאפשר לקבל – הם בונים רפסודה, מעמיסים עליה ברוב מחשבה את הטלוויזיה ואת כל צנצנות השימורים הביתיים שלהם ומפליגים אל העולם הגדול כדי לעזור ללוסיין האמיץ במלחמתו ברשע.
המלחמה נגד הרשע לא נפסקת לעולם. בתמונה: הרשע

המלחמה נגד הרשע לא נפסקת לעולם. בתמונה: הרשע


מכאן והלאה העלילה מתקדמת בערך כמו שיכולתם לנחש. או בעצם, בכלל לא ככה. כי אכן (כצפוי) הקיקוריקי הנלהבים לא מתקבלים בזרועות פתוחות בעיר הגדולה שהמפיקים, הפרסומאים ועורכי הדין הם המנהלים האמיתיים שלה וכצפוי מתברר שלוסיין אינו אלא גיבור דמיוני שמטרתו האמיתית היא למכור כמה שיותר מרצ'נדייז ומובן שלוסיין האמיתי, כלומר השחקן המגלם אותו, הוא עוד קורבן חסר כוח אמיתי של שיטת האולפנים הדורסנית, שונה למדי ממה שחלמו הטלה, הקיפוד והינשופה המעריצים. אבל לצד אמירות לא חפות מאירוניה על ייצוגים ומהותם ובניגוד גמור למה שיכולנו לצפות ולהתפכחות הכואבת שהמבוגרים מבין הצופים חיכו לה, מתגלגלת לה עלילת גבורה, עם אמירה ברורה ומלבבת על אומץ שמתגלה במקומות הכי לא צפויים, על אנשים שמתעלים על עצמם לנוכח האירועים ועל כוחה של האמונה להתוות מציאות. או בקיצור – עלילה שבה גם השחקן העייף, הציני והשחוק ביותר לא יכול לעמוד בדחף להיות, ולו רק לרגע, גיבור בעיני המעריצים שלו.
ועדיין, גם כשהסרט הופך לשילוב אירוני ומודע לעצמו של אושן 11, הבריחה מאלקטרז ו-12 הנועזים, נגיד, זורח בו בלי הפסקה אור של תמימות והימנעות כמעט-כמעט מוחלטת מכל רגע של אלימות או פחד, שהופכים אותו למתאים בדיוק לגיל. איזה גיל? ובכן, כל גיל, לפחות עד לגיל שבו הצצה אחת בכרזה המתוקה תגרום להם להקיא עליכם.

לטריילר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s