להעיר את הדרקון

דידי היא בת שלוש (או ארבע. או חמש) שבנימוס רב מאוד אפשר להגדיר כ"מלאת חיים". ההורים שלה, שיודעים את זה מצוין, מתים מפחד ממנה וממה שתעולל למסיבה שהם עורכים אם תתעורר בלילה. וזה כמובן בדיוק מה שקרה. התוצאות? אבא ואימא חסרי עמוד שדרה וקורסים תחת העול, ומסיבה הרבה יותר מעניינת מזאת שהאורחים ציפו לה. משל מודרני על הורות חסרת גבולות.

אבא ואימא של דידי, הילדה גיבורת הסיפור של שהם סמיט, הם מה שהיינו קוראים היום הורים שלא מציבים גבולות. או במילים אחרות, הם הורים מחורבנים. הם מפחדים מהילדים שלהם, רועדים מפחד שבת השלוש-ארבע-חמש שלהם לא תירדם, חסרי אונים כשהיא יוצאת מהחדר בלילה בזמן שהם עורכים מסיבה, דוהרת על עגלת העוגות, מתעמרת באורחים ועושה אמבטיה לבובה בקערת הפונץ' באיור שנראה, כמו כל איור יפה אחר בספר הקצר אבל עמוס האיורים הזה, כמו מחווה אוהבת לשנות השבעים ולאותן מסיבות פרועות – לפחות במונחי הימים ההם – שההורים של רבים מאיתנו היו עורכים עם השוורצמנים והכהנים והשכנה מלמעלה.

ההורים של דידי, תקיפים ונחרצים במילים אבל חסרי יכולת לעמוד מאחורי האיומים שלהם (ובמילים אחרות כולם דיבורים), הם השכנים ממול. הם ההורים של לפחות שליש מילדי הגן. הם הגיסה המעצבנת. אם מזלכם ממש לא שפר עליכם ויכולת ההדחקה שלכם נדחקה לאחור בפני המודעות העצמית, יכול מאוד להיות שתיאלצו להודות שההורים של דידי הם אתם. לא נעים, אה?

ובלתי נעימה ככל שתהיה, סמיט והמאיירת עינת צרפתי לא מתכוונות להקל עליכם את ההתמודדות עם ההבנה הזאת. והמילה "עליכם" מכוונת אליכם, ההורים. אולי קהל היעד האמיתי של הספר. כי בדידי ובהורים שלה, שני סמרטוטים נטולי סמכות, אין שום דבר חמוד, חינני או מעורר אהדה שירכך את העוקצנות ששורה על הסיפור כולו (שבניגוד לגיבוריו הוא מלא חן) ועל החבורה כולה – מסיבה שלמה של חמורים מגודלים שלאף אחד מהם אין יכולת להחזיר למיטה ילדה אחת פורקת עול שבהמשך מקבלת שחקן חיזוק בדמות אח קטן ופרוע לא פחות.

בפעם הבאה תזמינו גם את הרולידרים. דידי

בפעם הבאה תזמינו גם את הרולידרים. דידי


רק ש… אין יכולת? באמת? המאיירת משאירה פה לפחות מקום לספק בשאלה אם מה שחסר לאורחים משתפי הפעולה כדי לרסן את המפלצת הוא יכולת, או למעשה רצון. משהו בחיוכים שלהם, בנכונות שלהם להסתדר בשורות לפקודתה של העריצה חובשת הכתר הלא מטאפורי על ראשה הפעוט, מרמז שאולי גם הם כבר מאסו בערב הגבינות והיין עם הוולרשטיינים ומשפחת בן זקן והדוד הרווק מנתניה. ואולי, רק אולי, הם נהנים לא פחות מדידי מפריקת העול המוחלטת, הגמורה, שהפכה מסיבה מנומנמת למשתה רומאי במובן הלא כל כך מתורבת של המילה.

ומילה אישית אחת על ואל שהם סמיט, אולי היוצרת לילדים הכי מתמידה ומעניינת ורב גונית שפועלת היום: רשף, שלומד בכיתה א', יודע לקרוא כבר שנה לפחות אבל מתחמק מקריאת ספרים באין ספור תירוצים. בסופו של דבר, כדי לשפר את הרצף והזרימה של הקריאה ומתוך הבנה שלבד זה לא ילך, הוא קיבל את זה כהנחתה מהרשויות: ספר אחד ביום, יהיה אשר יהיה. גם קצר. גם מוזר. גם לקטנים. העיקר – שיהיה. "סיפור אחרי השינה", שסחט ממנו צחוק אחרי צחוק שהסיבה להם התחלפה שוב ושוב מפליאה, הערצה, הזדהות והיכרות עם איומי ההורים, הוא הספר הראשון עד כה שרשף קרא מרצון ובהתלהבות, מכריכה לכריכה, וגם ביקש עוד.

ועל זה, תודה רבה.

"סיפור אחרי השינה" שהם סמיט. איורים: עינת צרפתי. כנרת הוצאה לאור.

לרכישה

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “להעיר את הדרקון

  1. פינגבק: ריליאטי הספרים הגדול | גם ילדים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s