השואה כמו שסיפר לי הדובון

גם אתם שוקלים להשאיר מחר את הילדים בבית כדי שלא ייחשפו לסיפורי שואה איומים טרם זמנם? אולי כדאי לחשוף אותם בעדינות לנושא בעצמכם. סיפור השואה לא עומד להיעלם לשום מקום, וגם בעוד שנה לא בהכרח תוכלו לסמוך על המורה שתעשה את זה בדיוק בדרך הנכונה בעיניכם. שני ספרים חדשים יוכלו לעזור לכם במשימה.

כהורים אנחנו מחוברים ללוח השנה העברי ושל מערכת החינוך כמו שמעולם לא היינו. או לפחות, כמו שהחילונים מאיתנו מעולם לא היו. וכך קורה שבחנוכה אנחנו מחפשים מפלט מסופגניות, בראש השנה מכבסים את החולצות הלבנות ובחודשי הקיץ רוצים למות. באופן דומה, החודש שמתחילת פסח ועד אחרי יום העצמאות, זה שנקרא בפי חוקרים ממדעי החברה חודש הזיכרון בגלל פסח, יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות שנמצאים בו, מזמן לנו כל מיני התמודדויות, עם הילדים ועם עצמנו.
מוסכמה כמעט גורפת היא שילדים בגיל הרך (וההגדרה של "הגיל הרך" היא גמישה ותלוית דובר) צריכים להיות מוגנים מתיאורי הזוועות. במשך שנים היו שחלקו על ההנחה שילדים בגילאים האלה צריכים להיות מוגנים גם מעצם הידיעה שהיו זוועות והשנה, מיד אחרי שהתפוצצה בקול גדול ועם המון ביקורת התוכנית של משרד החינוך להכניס את לימודי השואה גם לגני הילדים, נראה שמשרד החינוך ויד ושם – הגוף המחקרי, שלא לומר המבוגר האחראי שמעורבותו בתוכנית היא לעת עתה הסיבה היחידה לא להקיא עליה ועל שר החינוך שמוביל אותה מבול של מחמאות שעלולות להביא לאישום על העלבת עובד ציבור – בחרו לצדד באלה שחושבים שצריך לספר לילדים קטנים על השואה, ולו רק כדי למנוע מהם לשמוע על הנושא בערוצים פחות מאופקים.
בין אם אנחנו מסכימים עם ההחלטה הזאת ובין אם לא (אם לשפוט מהרשתות החברתיות – ומובן שלא כדאי לשפוט שום דבר מהרשתות החברתיות – רובנו בזים לה ומתנגדים לה בזעם), התוצאה המיידית שלה היא שכהורים אנחנו נדרשים לקבל החלטה בנושא, ולבחור בעצמנו במעשה במקום בהימנעות, גם אם המעשה הוא רק החלטה לא לשלוח ילדים קטנים לגן ולבית הספר ביום הזה. אפשרות אחרת היא לספר לילדים על השואה בעצמנו ולעשות את זה לאט וברגישות, בדרך שמתאימה לילד ולרגישויות שלו, כך שייחשף לאמת בסביבה מגוננת ככל האפשר. בסך הכול, בני חמש או בני שתים עשרה, אנחנו אחראים לרווחתם הרגשית, לא המורה שבמקרה שובצו לכיתה שלה השנה.
במשימה הזאת, כמו בהרבה משימות אחרות שדורשות עדינות וזהירות, אפשר לעשות שימוש מושכל בספרים המיועדים לגילאים המתאימים. ומהבחינה הזאת נראה שרוח הזמן נושבת ממש בתיאום עם המומחים של משרד החינוך ויד ושם. אם לפני שנים התאפיינו ספרי השואה לילדים בארץ ובעולם בהתמקדות באומץ ובתושייה של ילדים, בשנים האחרונות ספרי הילדים בנושא עוסקים דווקא בהתמודדויות מינוריות מאוד של ילדים יחידים, תוך מאמץ להיות אוניברסאליים כמה שיותר ולשים דגש על הרגש ולא על המעשה.
שני ספרי ילדים חדשים, שניהם מתורגמים, הגיעו לקראת יום השואה, ויכולים לתרום להיכרות עדינה עם הנושא.

דוב רגיל בעולם שיצא מדעתו. אוטו

דוב רגיל בעולם שיצא מדעתו. אוטו


"אוטו, אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע", הוא ספרו של טומי אונגרר, סופר ילדים ומאייר צרפתי. הספר הוא בדיוק מה ששמו מעיד עליו: סיפור מינורי מאוד על זוועות וכאבי לב, מסופר מנקודת מבטו של דובון צעצוע. אוטו, הדוב הקטן, הוא דוב רגיל לגמרי שניתן במתנה לילד דוד בגרמניה. בשורות קצרות וחסכוניות מספר אוטו הדובון איך דוד התאהב בו ושיתף אותו בכל המשחקים שלו ושל חברו הטוב, אוסקר. כשזמנים קשים פוקדים את דוד ומשפחתו והם נלקחים מביתם על ידי גברים במדים שחורים, הוא משאיר את אוטו אצל חברו הלא היהודי אוסקר. אבל אם חשבנו לרגע (אנחנו המבוגרים, זאת אומרת, כי הילדים הצעירים מאוד שהסיפור מיועד להם עדיין צעירים מכדי להניח הנחות) שחייו של אוסקר ומכאן גם הדובון שלו יהיו בטוחים מפגע, כנראה שכחנו שגם חייהם של ילדים גרמנים באותה תקופה ומאוחר יותר, בזמן ההפצצות על גרמניה, לא היו קלים. אוטו האומלל עובר מיד ליד, מגיע לאמריקה הגדולה וגם שם – מצליח להיקלע למצבים מלאי שנאה וגזענות ולאבד שוב ושוב את הילדים שאוהבים אותו (אם הסיפור מזכיר לכם במידה כלשהי את הספר "המסע המופלא של אדוארד טולין", אתם כנראה לא טועים). אבל אל דאגה – בדיוק כדי לספק לסיפור מסגרת עם סוף טוב שתתאים לגילם הצעיר של הקוראים, הוא זוכה להתאחד באחרית ימיו עם דוד ואוסקר, ולאחד בעצם מציאתו בין שני חברי הילדות האלה, בסוף שלעין מבוגרת עלול להיראות בנאלי ואולי גם קצת קיטשי, אבל מתאים מאוד לילדים קטנים. בטקסט הנאיבי כביכול הזה אומר אונגרר אמירה הומאנית ומשמעותית מאוד שלעתים קרובות מדי נעדרת מהעיסוק הספרותי בשואה, והיא שהסבל והכאב לא משתייכים לצד אחד בלבד ובכל הצדדים, שלא לומר בכל העולם, יש נפגעים חפים מפשע.
גיל חמש ומעלה.
"אוטו, אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע", טומי אונגרר. תרגום: מיכאל דק. צלטנר ספרים.
לרכישה

הספר השני, שנועד לגילאים קצת מבוגרים יותר, הוא "המחבוא" מאת לואיק דווילייה, מארק ליזנו וגרג סלסדו. זהו סיפורה של דוניה, ילדה יהודייה בצרפת שיום אחד נשארת בלי הוריה ונלקחת מהם להסתתר אצל אנשים טובי לב שסייעו לה לברוח מהרודפים אחריה. סיפורה של דוניה מובא בצורת קומיקס, ולאנשים שמתקשים בחלוקת תשומת הלב בין תמונות לטקסט הקריאה בו יכולה להיות חוויה קצת מתסכלת. אחרים, כנראה הרוב, ייהנו ממנו מאוד. הסיפור מובא בחסכנות קומיקסית שמאפשרת לקוראת לשים את עצמה בנעליה של דוניה, ילדה רגילה לגמרי שיום אחד מאבדת את כל עולמה, ולמצוא נחמה קלה בעובדה שגם בעולם שנעשה פתאום מפלצתי כל כך, עדיין ישנם יותר מאדם אחד או שניים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להציל ילדים, חברים ושכנים. אלה מכם שרוצים לעזור לבני ובנות שש ומעלה לחוש הזדהות עם ילדה כזאת, יכולים להציע להם את הספר היפה הזה שהוא כניסה הדרגתית ומתונה לעולם העמוק והאיום של סיפורי השואה.

עם קצת עזרה מאנשים טובים. המחבוא

עם קצת עזרה מאנשים טובים. המחבוא


גיל שש ומעלה
"המחבוא", לואיק דווילייה, מארק ליזנו וגרג סלסדו. תרגום: ניר רצ'קובסקי. כנרת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s