ספרי צמרמורת

הבלוג מודה בהכנעה בחיבה פרוורטית, מטופשת ושאינה ניתנת לכיבוש לספרי נוער. ולא סתם לספרי נוער אלא בעיקר לכאלה מהסוג הקליל, המותחני, נוטף הדם וחסר הבושה במיוחד. ואם אפשר לבקש גם – עתידניים או על-טבעיים. על כן, לפניכם שלושה ספרי נוער שיעשו למתבגרים שלכם ואולי גם לכם את השבוע. אחד מהם הוא אפילו פנינה אמיתית.

"הגל החמישי" של ריק יאנסי הוא סיפורם של קאסי – קיצור של קסיופאה – סאמי, אחיה הקטן, בן, שהכירה בבית הספר ואוון, שהציל את חייה. אל העולם שהם חיים בו הגיעה ספינת חייזרים שטבחה ביושביו גל אחרי גל של תקיפות, עד שממיליארדי תושבי כדור הארץ נותרו רק עשרות אלפים. וכאילו לא די בזה, מתברר שמבין עשרות האלפים האלה ישנם רבים שאינם מה שהם נראים. בעולם שבו אי אפשר לבטוח בשום אדם הדרך היחידה להישאר בטוח, כמו שקאסי אומרת לעצמה שוב ושוב, היא להיות לבד. אלא שאף אחד, ובטח שלא בת 16 שעד לפני כמה חודשים הייתה מתבגרת טיפוסית לגמרי, לא יכול להיות לבד לאורך זמן. קאסי, שהבטיחה הבטחה שאין לה שום כוונה לא לקיים, יוצאת מהמסתור שלה ביער כדי לקיים את ההבטחה ובכך היא חושפת את עצמה לבני אדם אחרים ולסכנות הכרוכות במגע איתם.

החייזרים באים. אקשן עתידני חביב

החייזרים באים. אקשן עתידני חביב


הגל החמישי הוא ספר אקשן לא רע בכלל, למתבגרים וגם למבוגרות עם חיבה לספרים כאלה. יש לו קצב טוב, דמויות מעוררות אהדה, רגעים רומנטיים ועם זאת נטולי קיטש ושילוב נאה בין קטעי הפעולה שבהם קאסי שהפכה בדרך לא ברורה ללוחמת-על דמוית הטרמניטור גורסת את האויבים שלה לפתיתים לבין הקטעים שבהם היא (ודמויות אחרות שמגיעות להופעות קצרות יותר) מנתחת את מצבה, נזכרת ומרגישה. ועדיין, שני דברים בו הופכים את הקריאה בו ללא נינוחה. ראשית, השימוש האכזרי שעושה הסופר בדמותו של ילד קטן וחסר אונים שנותק ממשפחתו. החלקים המסופרים מנקודת מבטו הם מעל ומעבר למה שרוב המבוגרים עם רגישות כלשהי יכולים לשאת בלי אי נוחות רצינית, ומעלים בקורא תהיות מוסריות, לא בנוגע לסיפור אלא בשאלה אם שימוש שכזה בדמות בדיונית יכול להיחשב כניצול. הבעיה הנוספת היא שמדובר בסיפור שלפחות חלקית כבר סופר פעם, אם כי פחות בהרחבה, בספרה המוצלח להפתיע של סטפני מאייר (כן, זאת מ"דמדומים"), "גוף מארח". גם אצל מאייר מדובר בעולם שתושביו השורדים המעטים רדופים על ידי חייזרים שפולשים לא רק לכוכב שלהם אלא גם לגופם ולמוחם, וגם אצלה המגע הקרוב בין החייזרים לבני האדם שהם חיים בקרבם מעורר תגובות לא מתוכננות. בניגוד לספרה התמציתי (בטח שיחסית לדמדומים) של מאייר, לספרו של יאנסי עתידים להצטרף המשכים שישלימו את סיפורם של הגיבורים וגם אם לא מדובר בספרות מופת, זה לכל הפחות יופי של מותחן עתידני.
"הגל החמישי", ריק יאנסי. מאנגלית: יעל אכמון. כתר ומודן.

אם הייתם ערים בשלוש השנים האחרונות, שלא לדבר על ערים וקוראים, יש סיכוי שהקריאה ב"מבחן" של ז'ואל שרבונו תעורר בכם תחושה מציקה שאת הספר הזה כבר קראתם. עולם פוסט אפוקליפטי עם רמזים הולכים ומתגברים לכך שהשלטון מסביר הפנים ורב החסד בעצם מסתיר הרבה יותר מכפי שהוא חושף? הכרנו. בני נוער שעומדים עם הגעתם לבגרות למיון חסר רחמים שיקבע את גורלם המקצועי? פגשנו. מבחן הישרדות חסר רסן שבו הופכים כל אותם נערים ונערות למכונות הישרדות משוכללות ורצחניות הפונות זו נגד זו כדי להגיע לקבוצת העילית הנבחרת? כן, כן, כן. כל אלה כבר מוכרים לנו. החידוש של שרבונו הוא בכך שבמקום להעתיק, או לקבל השראה אם להיות רחומים יותר, ממקור אחד, היא בחרה לספוג אותה משלוש סדרות נוער מצליחות לפחות בעת ובעונה אחת. מה שמדהים עוד יותר בסיפור הזה – דמיינו לכם תופים מקדימים להודעה – שהתוצאה הרבה יותר קריאה מכפי שהייתם מנחשים מצירוף הרכיבים האלה.

המבחן. הישרדות רצחנית

המבחן. הישרדות רצחנית


נכון, אף אחד לא יאשים את שרבונו שכתבה ספרות יפה, וגם "סוגה עילית" היא לא מונח שייזרק לכיוונה בעתיד הקרוב, או בכלל, אבל הספר שכתבה הוא מותחן אפקטיבי, מעניין, מרגש לרגעים (קצרצרים) ומעורר מחשבות ותהיות, בעיקר אצל קוראים לא מיומנים במיוחד, כמו אלה שאליהם הוא פונה, למעשה. סיה, גיבורת הסיפור, סובלת אמנם מאותה בעיה שרוב גיבורי וגיבורות הז'אנר סובלים ממנה (אם כי אולי "סובלים" אינו המונח המתאים), כלומר הנטייה של כל אחת מהן להיות מושלמת להפליא, גאונה בתחומה וסתם מחוננת בתחומים אחרים, בעלת היגיון ללא דופי וכישורים גופניים שמאפשרים לה לרוץ, לקפוץ, לטפס על הרים ולהתנדנד מחבלים המוחזקים בין שיניה – אל תתפסו אותי במילה, זאת רק מטאפורה – אבל למרות זאת היא מסוגלת לעורר אהדה ועניין אמיתיים בגורלה. הוסיפו לכך את העובדה שכמה מהדילמות שהיא מתחבטת בהן למעשה די מוצלחות, לחובבי הז'אנר, ותקבלו ספר חביב בהחלט. "המבחן" לא יעשיר את חייו של אף קורא (ואם כן, קצת מפחיד לחשוב מאיזה מזון ספרותי הוא ניזון עד היום), אבל הוא מציע כמה שעות של הנאה, עניין שאין לזלזל בו.
"המבחן", ז'ואל שרבונו. מאנגלית: שירה שלמה. ידיעות ספרים.

רק חובבי ספרות אנגלית קלה, שהיא כידוע מזון האלים, יוכלו אולי להבין את צמרמורת העונג שתוקפת את הקוראת כשהיא נתקלת בפתיחה רהוטה לספר שבה משובצות פנינים כגון "אפשר, אם כן, לומר, שלא באנו, לוקווד ואני, עם רשימת הישגים מזהירה, כשפסענו באותו אחר צהריים סתווי עוטה ערפילים, בשביל המוביל אל בית מספר 62 ברחוב שין וצלצלנו בפעמון הדלת". מדובר, גבירותיי, באחד המשפטים המבטיחים והמענגים יותר שניתן בכלל לקרוא בתחילת ספר, וחוץ מהריבוי הקטלני של פסיקים בתוכו (הופעה ראשונה אבל לא אחרונה של סגנון בעייתי במקצת לאורך הספר), הוא מושלם כולו. גם צל כישלון מרחף, גם מידה יפה של אירוניה עצמית וגם רמזים מענגים לאימה גותית שעוד רגע תתנפץ על ראשנו. אפילו שמו של הספר, שלכאורה הוא צעקני ובשום אופן לא מרמז על האלגנטיות הקלילה שמאפיינת אותו (הוא נקרא "גרם המדרגות הצורח", אם אתם מוכרחים לדעת. זהו. אמרנו את זה), מעורר במחשבה שנייה אסוציאציות שרלוק הולמסיות משמחות לב.

עונג מכריכה לכריכה. לוקווד

עונג מכריכה לכריכה. לוקווד


והשמחה רק מתגברת ככל שהעובדות הולכות ומתבררות. כי אנגליה שבה מתרחשת העלילה היא אנגליה רדופה. מסיבה לא ידועה, כבר חמישים שנה הארץ רדופה כולה על ידי רוחות רפאים שמסרבות לנטוש את המקומות שבהם חיו ומתו. ובניגוד לדימוי הענוג שאולי עולה עכשיו בדמיונו של הקורא, הדבר האחרון שאפשר לומר על הרוחות האלה הוא שהן לא מזיקות או ערטילאיות. רוחות הרפאים האלה הן מהסוג הרצחני וחסר הסנטימנטים שמגע אחד שלהן יכול להרוג, והמוות שנגרם ממגען בשום אופן לא יהיה מות נשיקה. ורק כדי להוסיף סיבוך ועניין לסיפור, מתברר שהיחידים שמסוגלים לראות אותן ולהילחם בהן הם ילדים בעלי כישרון שעדיין לא איבדו את חדות החושים הנחוצה לשם כך.
סוכנויות לסילוק רוחות רפאים ממלאות את לונדון, וכל אחת מהן מעסיקה עשרות ילדים ונערים בתפקיד המסוכן ביותר שניתן לדמיין – חשיפת השרידים שמחזיקים את רוחות הרפאים במקומות שהן רודפות, וסילוקם. לוסי קרלייל היא אחת מאותם ילדים, אלא שבמקום לעבוד בסוכנות מבוססת שמנוהלת על ידי מבוגרים היא העובדת הכמעט יחידה בסוכנות של אנתוני לוקווד – נער בעצמו, אבל מלא כל-כך בקסם אישי וכישורים עד שהקוראת הפתיה מוצאת עצמה מעודדת אותו בהתלהבות בזמן שלוסי והוא הולכים מדחי אל דחי בניסיונותיהם הכושלים לנצח את רוחות הרפאים שסביבם. הסוכנות של לוקווד על שלושת עובדיה עומדת על סף פשיטת רגל עד שיום אחד אנשיה (או "ילדיה") נתקלים בהזדמנות – לאבד הכול או לזכות בהצלחה סוחפת ובפופולאריות שתספק להם תעסוקה עד שיהיו בני 20 ויאלצו לפרוש מהמקצוע.
"גרם המדרגות הצורח", גם אם השם המחריד שלו יאלץ כל קורא מעל גיל 12 להסתיר את הכריכה שלו כשהוא קורא בציבור, הוא אחד הממתקים הכי מקסימים, משעשעים ומענגים שהזדמנו לי בשנה האחרונה ואפשר לקוות שגם המשכיו המתוכננים יהיו תוספת מכובדת למדף ספרי הנוער הלא כל כך קאנוניים ועם זאת הנהדרים.
"לוקווד ושות', גרם המדרגות הצורח", ג'ונתן סטראוד. מאנגלית: איריס ברעם. הוצאות הכורסה וידיעות ספרים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s