זיכרונות מהתנין הראשון שלי

"עמליה רוצה חיה" הוא סיפורה של ילדה ורודת שיער ומתוקה להפליא, שמפתיעה יום אחד את הוריה הכנועים בדרישה לא צפויה. האם תקבל עמליה את חיית המחמד שהיא רוצה? מה יקרה לבית ולשכנים אם פתאום יעבור לגור ביניהם תנין? ואילו מין הורים יסכימו לתת לבת שלהם כל מה שתבקש? כל זאת ועוד – בביקורת הבאה.

הקריאה ב"עמליה רוצה חיה", ספרה החדש של הסופרת יעל איכילוב, קלה וחלקה מאוד, ובשום שלב לא נדרש הקורא או המאזין לעצור כדי לתהות על משמעות או סיבוך כלשהם. הניסיון להבין אחרי הקריאה מה בעצם קראת – נמשך הרבה יותר, ומעורר הרבה יותר מחשבות.
"עמליה רוצה חיה" הוא ספר שמבחינת העיצוב והאיורים היפהפיים שלו יועד, תוכנן והוצא לאור במטרה לקסום לילדות קטנות. נדמה שכל סנטימטר בדפיו וכריכתו הוורדרדים והמסוגננים צועק לבת השלוש – ארבע – חמש "קחי אותי!", ובו זמנית העלילה עצמה, שעוסקת בנחישותה של עמליה לקבל חיית מחמד בדמות תנין, יכולה לקרוץ גם לאמהות שוחרות סיפורים מעצימים וגם לצמד הקוראים מבית, שהספר הצחיק אותם כדבעי.
זהו סיפורה של עמליה, שאם לשפוט מן ההקדשה שבתחילת הספר היא בתה של איכילוב (וזה גם ההסבר היחיד לחריזה המאולצת בשם, שכדי שתצלצל היטב יש להגות את השם עמליה במלרע, גזרה שרוב הציבור אינו יכול או מעוניין לעמוד בה). יום אחד עמליה מבחינה שלכל תושבי הרחוב שהיא גרה בו בעושר רב עם הוריה, ועוד נחזור לנושא הזה בהמשך, יש חיית מחמד. ברצף תמונות שמתקשרות זו לזו אנחנו רואים את החתולה של חנה, את הכלב של איציק, את דג הזהב של משה הספר ואת היונים של אדון לאון, שזורים זה בחייו של זה ברחוב המסוגנן. כל אלה מעוררים בה רצון לקבל חיה משלה, ובתגובה לבקשתה אביה מבטיח לה שתוכל לקבל חיה לבחירתה. אחר כך, כשהאב מבין שאולי לא רצוי להבטיח הבטחות כל כך בלתי מסויגות, מתברר שכבר מאוחר מדי לסגת. עמליה מסרבת לניסיונותיו התקיפים של אבא ולהפצרותיה הרפות של אימא לבחור "חיה רכה שלא עושה לא הרבה לכלוך ולא הרבה רעש", מפני שכבר יש לה מושג מדויק ביותר איזו חיה היא רוצה. תנין. מחאות ההורים נהדפות בקלילות (והם עצמם לא מפגינים נחישות רבה בעניין), ומפני ש"הבטחות יש לקיים", למחרת מקבלת עמליה את תנין חלומותיה ויוצאת איתו לסדרה מרהיבה של משחקים ושעשועים שמחריבים את דירת הפאר שהיא מתגוררת בה.

ורדרד ומעוצב, כדי שכל ילדה תאהב

ורדרד ומעוצב, כדי שכל ילדה תאהב


אפשר היה לחשוב שברגע זה יגיע סוף סוף הקונפליקט שהקורא מצפה לו מהרגע שהמילה "תנין" הופיעה לראשונה. הבית, גם אם לא הפך לעיי חורבות, נראה בהחלט כמקום שתנין השתולל בו. עמליה, שמתרחצת באמבטיית קצף עם התנין ומלמדת אותו לאכול סושי, נראית לא מודעת למצבו של הבית ולא מתעניינת בו, וכל התנאים בשלים להתערבות הורית תקיפה שתאמר לעמליה הנלהבת שתנין הוא אולי יופי של חיית מחמד, בתנאי שחיים בבקתת בוץ על שפת הנהר ולא בבית דירות עם טאץ' פריזאי בולט.
אילוף הסורר. עמליה וידיד

אילוף הסורר. עמליה וידיד


אלא שבמקום לעשות מה שהיה ההורה הסביר עושה, ההורים של עמליה מודים בפניה בהכנעה שהם טעו והיא צדקה. תנין הוא חיית מחמד נהדרת. הם מנשקים אותה לפני השינה ומשאירים אותה במיטה עם התנין שלה, לחלום על ג'ונגל ירוק (כמו התנין) שמשתלט על כל סממני ההידור והאלגנטיות ברחוב שהם גרים בו.
"עמליה רוצה חיה" הוא אחד מספרי הילדים שאין להם קיום ללא האיורים, ובמקרה זה האיורים היפים ורבי המחשבה בעליל של ליאורה גרוסמן. לא רק שהם משלימים אותו, הם מספרים את רוב הסיפור, שרק מיעוטו מובא במילים. ללא האיורים לא היינו יכולים להבין ולהעריך את ההרס שזרע התנין בבית, את העובדה שמדובר בבית מטופח ועשיר שחבל במיוחד להרוס או את שלל ההנאות המשותפות(?) שעוברות על עמליה והתנין. האיור גם מאפשר שבירת סטריאוטיפים שתדבר כאמור להורים בעלי מודעות פמיניסטית קלה עד בינונית (שממותנת היטב על ידי חולשתה המודגשת של האם לעומת האב בכל אינטראקציה עם עמליה) כך למשל, אנחנו רואים שעמליה היא ילדה ורודת שיער ומלאת חיים שאפשר היה לצפות על פי הופעתה שתלוהק לספר על נסיכות, אולי, ולאו דווקא לתפקיד בעליו הגאה של תנין. ההחלטה לבחור דווקא בילדה לבושה היטב ומטופחת ולא בילדה-בן שרוטת ברכיים וקצרת תלתלים יכולה להתפרש לשני הכיוונים – כאמירה על סטריאוטיפים ודלותם, או כניסיון מכוון להתחבב על ילדות קטנות שידרשו לקנות את הספר. אני בוחרת להאמין שגרוסמן, מאיירת חכמה ומוכשרת, ניסתה לומר משהו על יופי והציפיות הנגזרות ממנו, ולא רק להפיק איורים ששום ילדה חובבת ורוד ובעלת משיכה כלשהי לסגנון פרחו-אלגנטי לא תוכל לעמוד בפניהם.
על השאלה מדוע נבחרה לעמליה סביבה עשירה ומפנקת כל כך (ומאוד לא ישראלית) וכך גם על שאלות אחרות בסיפור, כתבה גרוסמן עצמה באתר כתב העת "הפנקס". עם זאת, לשאלה מדוע לא מופיע לכל אורך הספר הקונפליקט המתבקש, הרגע שבו הסיפור מגיע לשיאו – שיא כלשהו שמספק לו זכות קיום ואמירה וממנו אפשר להמשיך הלאה או לסגת לאחור – אין במאמר שלה הסבר.

עמליה רוצה חיה, יעל איכילוב. איורים: ליאורה גרוסמן. עם עובד.

לרכישה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s